לנצח אחי

צר לי עליך, אחי

אפילו היום, ארבע וחמש שנים לאחר מלחמת השחרור, יגאל קידר מתעורר משנתו לאחר חלום נורא, שחוזר אליו במשך השנים שוב ושוב. "המשטרה מגיעה אלי על פשע שביצעתי פעם. אני אומר לשוטר שחל עליו חוק ההתיישנות והשוטר אומר, לא במקרים של רצח!"
 "גורלי נחרץ", אומר יגאל קידר, "מאז נפל אחי הבכור במלחמת השחרור. מאז ועד היום אני חי בהאשמה פנימית הרודפת אותי, על שאני חי והוא מת. גם כאשר אני איש בוגר, אבא וסבא לנכדי".
 "לפני שאחי עודד נפל, חיינו חיים רגילים, היה קשר רגיל בינינו. קצת רבים, קצת כועסים, אבל דווקא לקראת הסוף התיידדנו. התגאיתי בו. הוא הביא לי זוג ארנבות מהקרב על חיריה. לולא נפל עודד היה נוצר בינינו קשר טוב של שני אחים בוגרים, קשר של שיווי משקל בינינו. מותו גרם לי לרגשות אשמה חזקים מאד. אבל הנורא מכל הוא, שאיבדתי אז גם את אמא שלי. באבלה הכבד, ובצערה, הפסקתי להיות קיים לגביה, לפחות לתקופת זמן ניכרת. תמונה קשה מאד חרותה בזיכרוני. עמדתי שם עם אבא, אמא בכתה, אבי ניסה להרגיע אותה ואמר לה, יש לנו את יגאל… והיא עשתה תנועת ביטול כזאת עם היד, כאילו אומרת עזוב אותי. הרגשתי כאילו כדור פולח גם בי".
 "אחר כך התחלתי למרוד. אמא היתה שולחת אותי כל יום שישי בצהריים לבית הקברות, להניח פרחים שנקטפו מגינת ביתנו על קבר אחי. הייתי נוסע באופניים מרמת יצחק לנחלת יצחק, מהלך של כארבעה קילומטרים. בתחילה עשיתי זאת, אבל לאט לאט הרגשתי שאני לא יכול יותר. הריח של בית הקברות היה נורא. הייתי זורק את הפרחים ולא מגיע עד בית הקברות ולא מספר. לבסוף סיפרתי לאבא. הוא היה קשוב אלי והוא תיווך ביני לבין אמא".
 "אחי עודד היה תלמיד מצטיין בתיכון, כאשר למדתי בכיתה השישית, היו לי ציונים שליליים למכביר בתעודה ולא הראיתי אותה להורים. הם היו נאלצים לחתום על התעודה כשהיא מקופלת. כשביקשו לראות את הציונים התרסתי בכעס: "הכל בלתי מספיק". ידעתי שהמשחק הזה אבוד מראש. זמן מה אחר כך באותה שנה היתה לי חברה, ואני אימצתי את ביתה, את משפחתה. ביליתי בביתה עד שעות הלילה המאוחרות ולא חזרתי הביתה. אהבת הנעורים הזאת אושרה אותי, נרגעתי והשתפרתי בלימודים".
 "שנים הייתי צורח בלילות ומתעורר. סטודנטים שגרו אתי בעת לימודי היו מודעים לכך, היו לי חלומות שהוא לא מת. היו וריאציות של חלומות, כאילו עודד נפגע בראשו, אושפז במוסד מחוסר הכרה, והוא חוזר כעת מששב להכרתו".
 "לאחר נישואיי ובעת הריונה של אשתי, הייתי בטוח שאקרא לבני על שם אחי המת. זכרתי איך אמא נפגעה כשבן דודי לא קרא לבנו עודד. באותן שנים כבר התקרבתי לפסיכולוגיה ופתאום הבנתי, שאינני יכול לקרוא לבני על שם אדם מת. הבנתי שלילדים מגיע לחיות ולהתבגר כפי שהם עצמם, ולא על פי התייחסות הסובבים לאדם מת. פניתי לאבי והודעתי לו שלא אקרא לבני על שם אחי. למחרת הוא סיפר לי, שאמא בכתה כל הלילה ואמרה שאם כך יקרה, היא לא תבוא לברית. אז התיישבתי לראשונה וכתבתי לה מכתב בן חמישה עמודים. כתבתי לה: "את צריכה להבין, שבני יכול רק להיות לך לנכד. אף אחד לא יחזיר לך את בנך". לא קיבלתי תשובה, אבל לאחר שבני ירון נולד, והיא קשרה אתו קשר אוהב של סבתא-נכד, ישבה אתו יום אחד על השטיח והשתעשעה אתו. אז הרימה אלי את עיניה ואמרה לי: "אתה איש חכם. צדקת!"
ת. מקיבוץ צפוני, איבדה את אחיה הבכור במלחמת יום הכיפורים. תמונה מספר תנ"ך לילדים שהיה לה באותן שנים, חוזרת אליה כל אימת שהיא מנסה לתאר את תחושותיה: "קורח ובני עדתו נפלו לתוך תהום שנפערה באדמה. הזדהיתי עם התמונה הזאת במשך הרבה שנים, היא סימלה לגבי את תחושת השבר שחל אצלנו במשפחה. אם אחי מת במלחמה באופן מלא, ההורים שלי מתו למחצה".
היא היתה בת אחת-עשרה, אחות צעירה לשני אחים בוגרים. אחיה הבכור היה מטפל בה, מפנק. מכין לה צ'יפס, משחק איתה פינג פונג, מרשה לה לנגן בחצוצרה שלו, לימד אותה לצלם ונתן לה לצלם במצלמה שלו. מין חבר בוגר כזה ששיתף אותה בחוויותיו. והיא הרשתה לעצמה למתוח ביקורת על הבנות שהיו בחברתו. "נתן לי להציץ לתוך העולם שלו", היא אומרת. כשהודיעו לה על האסון, רצתה ללבוש מדי צבא סוריים וללכת לנקום על מות אחיה. "אני זוכרת איך ישבתי על הדשא ליד המטפלת שהביאה לי את הבשורה המרה. והתחלתי לדמיין איך אני משיגה נשק ומגיעה לגבול עם סוריה. ראיתי את עצמי רצה ויורה בסורים…"
"העסיק אותי מה קורה להורים שלי, פחדתי ללכת אליהם, לא רציתי לראות אותם בוכים. לא רציתי לראות את השבר בהתגלמותו. ביקשתי לחזור לילדים בקבוצה שלי, הם טיפלו בי יפה, כי בזמן שהמטפלת דיברה אתי, המחנכת עשתה להם שיחה וסיפרה להם על האסון. חיכיתי עד שדודה שלי, שמאד אהבתי, הגיעה לבקר וכשהיא באה, הלכתי אתה להורים שלי. ישבו שם ההורים עם אנשים שבאו לנחם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
"התחלתי לבדוק את אמא שלי. פחדתי לאבד אותה. כל פעם היה נדמה לי שהיא עושה משהו מוזר. אפילו כשהתכופפה לקטוף פרח, חשבתי לעצמי - אוה, היא משתגעת לי. אחרי המלחמה עברתי לגור עם ההורים. היה לי קשה להירדם בלילות".
"כשאני מתחילה לבכות על אחי, אני בוכה על מה שהצער עשה להורי. משהו נשבר בהם. משהו שאי אפשר לשים עליו את האצבע. הם לא רקדו יותר, לא הלכו לסרטים. בי זה פגע ביכולת ליצירת קשר עם אנשים. לא להתקשר כדי לא לאבד, פחד שקיים בתת ההכרה".
"תמיד חיפשתי קשר עם גברים בלתי מושגים. הצד ההגיוני שבי אומר, ככה זה. תתמודדי, כמו אנשים אחרים. אבל ההבדל ביני לבין אנשים אחרים זה שאני כבר הייתי בסרט הזה".
למשתתפים:  קיראו את העדויות ושוחחו ביניכם על הקשר שקשה להתירו בין האח המת והאח השכול.  
                       נסו לאתר כמה אובדנים חווה האח השכול, ומה יכול להיעשות כדי לתת לגיטימציה  
                       לרגשות הקשים וגם כדי לתת לו תמיכה מתאימה.

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים

 

UA-7010904
אתר הנצחה - אחים זוכרים