לנצח אחי

תפיסת המוות בקרב ילדים

תפיסת המוות בקרב ילדים היא תהליך מתפתח המתייחס לממדים מרכזיים כגון: אי-הפיכות המוות וסופיותו; סיבתיות המוות; הכרחיות המוות והזקנה. תפיסה זו מושפעת גם מגורמים אישיותיים, מהיסטוריה משפחתית, מסיפור חיים אישי ומחשיפה לאירועים בתקופה האחרונה.

מובן לכן כי המפגש עם אבדן נושא אופי שונה המושפע גם מן השלב ההתפתחותי של היחיד:

בילדות המוקדמת (3-6) - המאופיינת בתלות רבה ביותר במבוגר קרוב, טבעי הוא שדאגת הילד הצעיר לעצמו תעמוד במרכז ותעורך שאלות כגון: מי ידאג לי? מי ישמור עליי? מי יכין לי אוכל? הילד זקוק אז לתשובה של הרגעה, הבטחת שלומו ובריאותו וסיפוק צרכיו השונים.
בשלב זה ילדים נוטים לשאול ולבטא את תחושותיהם ואת אמונותיהם המגיות בפעילות משחקית, שבה הם לעתים תופסים את עצמם ככול-יכולים. בגיל זה עומדת לרשותם הפנטזיה של הפיכות תופעת המוות, ולכן טבעי שיהיו ילדים אשר יכחישו את קיומה.

בילדות התיכונה (6-9) - המאופיינית בתפיסה מציאותית יותר וברכישת עצמאות תפקודית יום יומית הולכת וגוברת, הילד זקוק למידע אמין על-מנת להבין את המציאות ולהתאים אליה את פעולותיו.
בשלב זה מתבססת התפיסה של סופיות ונצחיות תופעת המוות ובסופו של שלב זה עם רכישת הידע עולים חששות וחרדות רבים אצל הילדים. לכן חשוב מאוד לצייד אותם  בדרכי התמודדות עם הרגשות הקשים הללו. יש לתת את הדעת לעובדה כי כאשר מבוגרים נמנעים מלדבר על האבדן, ילדים בשלב זה יפסיקו לשאול שאלות.

בטרום התבגרות (10-12) - הילד מגלה ביטויים התנהגותיים וחשיבתיים עצמאים יותר, אך הוא  עדיין זקוק לתמיכת מבוגר. בסיטואציות קשות עלול הילד לגלות רק את החזית הבוגרת, העצמאית והקשוחה שלו ולא לתת ביטוי לצורכי תלות ילדותיים יותר. לכן חשוב לתת לו ליווי של מבוגר דואג.
תפיסת המוות בשלב זה מאופיינית בהבנה של הפגיעוּת של כולם ובכל גיל, באופן טבעי עולה החרדה לשלומו. ילדים נחשפים למוות מתאונות, מחלות, מלחמות, טרור אך מתקשים לשוחח על האבדן;  הם יוצרים לעצמם חלופות של סיפורים דמיוניים על שלדים ורוחות המאפשרים פורקן לפחדיהם. בשלב זה חשוב לסייע לילד להוריד מעצמו אחריות ורגשי אשמה הנלווים לחוסר האונים שהוא חש לנוכח האבדן.

בהתבגרות - המתבגר מתפקד בצורה עצמאית ובוגרת בהרבה מתחומי החיים וממלא תפקידים משמעותיים בסביבה הקרובה. דבר זה מקנה לו משמעות והולם את צרכיו ההתפתחותיים. ההתמודדות עם האבדן בשלב זה מקבלת צורה של התרסה. ניכר אז שימוש בהומור "שחור", אך נוסף גם יסוד שעלול לסכן את המתבגר: הנטייה לנטילת סיכון והתגרות במוות כאשר המניע הסמוי הוא הוכחת חסינות בפני אבדן דומה.
המתבגר זקוק למבוגר שיסייע בידו לתעל את התחושות הקשות שהמוות מעורר לעשייה קונקרטית המסייעת לנפגע, וכן לנטילת אחריות ולקיחת תפקיד בוגר תוך עצמאות, נפרדוּת, וארגון המשמעות הערכית של המוות.

המבוגרים המשמעותיים הנם מלווים ותומכים טבעיים במצבי אבדן ואבל. כיום, היות שלעתים קרובות התקשורת משמשת כ"מבשרת" ראשונית של אירועי אסון, תפקיד המבוגר הפוגש בתלמידים מתמקד יותר בהבהרת המידע, וארגון העובדות המוצגות לכלל משמעות.
אולם פעמים רבות המבוגרים מתקשים להתמודד עם האבדן, במיוחד כאשר הוא מתרחש "שלא כדרך הטבע" וצעירים נהרגים או מתים. הם, החשים עצמם כנציגי החברה והתרבות, יכולים לחוש אשמים כלפי הצעירים. דבר זה יכול להביא מחד גיסא להיעדר הידברות עם תלמידים על הנושא בגלל הקושי, או, לחלופין לתגובות יתר המקשות על הצעירים לבוא לידי ביטוי אותנטי בנוכחותם. לעתים יש למבוגרים גם התחושה כי ילדים עוברים לסדר היום מהר מדי ובצורה קיצונית מדי והדבר עלול לעורר אצלם כעס ותסכול וניסיון ללחוץ על הילד לדבר ולהתייחס לאבדן.

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים

 

UA-7010904
אתר הנצחה - אחים זוכרים