לנצח אחי

אחים שכולים

אם נעצור לרגע ונחשוב על אחינו מה הם עבורינו לפעמים נגלה שהם משהו מאוד מובן מאליו, ברור לנו שהם שם, ברור לנו שהם קיימים גם אם לא תמיד אנחנו מנהלים איתם קשר רצוף ויום יומי. אבל, מה קורה כאשר הם פתאום אינם? מה קורה כאשר אנו חווים את אובדנם? מה קורה לנו כשאח שלנו נהרג? נפטר? מת?

 

 

אחים שכולים

 כאשר אנו אומרים שכול, הקונוטציה הראשונית שלנו כישראלים היא להורים שכולים, הורים שאיבדו את בנם בצבא. ההגדרה לשכול היא אובדן של בן משפחה קרוב, ולא בהכרח בשירות הצבאי. גם המחקר שם בפוקוס את ההורים השכולים, עדות לכך היא  שעיקר המחקר עד היום הבודק תהליכי אבל ושכול התמקד בעיקר בהורים שכולים. רק לאחרונה החל אפיק חברתי כמו גם מחקרי שבודק תהליכי אבל ושכול אצל אחים שכולים.

ואם נעצור לרגע ונחשוב על זה, מה הם אחינו עבורינו? איזה תפקיד הם ממלאים בחיינו? מה אנו מרגישים כלפיהם? התשובות לכך הם מגוונות. הנקודה הראשונית המעניינת היא שגם לעניין יחסי אחים יש מיעוט במחקר, יחסים אלו לא זכו להיות בפוקוס המחקרי, יחד עם זאת הגישות בפסיכולוגיה שכן מתיחסות ליחסי אחים מדברות על "מגרש המשחקים שלנו".

אחים הם קבוצת השווים איתם אנו גדלים, עליהם אנו מתנסים. התפקיד שלהם בחיינו הוא חשוב ורב משמעות, הם אלו שמלמדים אותנו על היכולות שלנו להתמודד עם החברה, הם פעמים רבות החברה עצמה, אנו לומדים לריב איתם, להשלים איתם, לשחק איתם ואנו לומדים לחלוק איתם את המשאב היקר לנו ביותר, את ההורים שלנו. אחינו מלמדים אותנו לחוש ולחיות עם רגשות רבים ומנוגדים, אהבה - שנאה, תחרותיות - שיתוף פעולה, ויתור - לחימה על המקום שלנו, אנו קשורים אליהם בנימים שלא תמיד ניתן להסביר אותם במילים. בשלבים מאוחרים יותר בחיינו הם לפעמים אנשי סודינו, הם הקואליציה שלנו נגד ההורים, הם סוללי דרך, דמויות לחיקוי, בבגרותינו הם החברים הכי טובים שלנו וכשהורינו הולכים לעולמם הם נשארים ה"בית" כמו שהרגשנו בו בילדותינו.

אם נעצור לרגע ונחשוב על אחינו מה הם עבורינו לפעמים נגלה שהם משהו מאוד מובן מאליו, ברור לנו שהם שם, ברור לנו שהם קיימים גם אם לא תמיד אנחנו מנהלים איתם קשר רצוף ויום יומי. אבל, מה קורה כאשר הם פתאום אינם? מה קורה כאשר אנו חווים את אובדנם? מה קורה לנו כשאח שלנו נהרג? נפטר? מת?

אובדן בן משפחה קרוב הוא חוויה קשה מנשוא, כל אחד ממעגלי השכול מגיב באופן שונה לאובדן ומאופיין בתגובות שונות. עבור ההורים זה אובדן הבן, עבור האלמנה אובדן האהוב, הפרטנר, עבור היתום זה אובדן ההורה על כל המשמעויות שלו. לאובדן אח מאפיינים אחרים, האבל והשכול של אחים שכולים שונה מאובדנים אחרים והשפעתו היא רבה ועוצמתית.

עוצמת תגובת האבל - אחים שכולים חווים את האובדן בצורה עוצמתית מאוד ונכנסים תחת הקטגוריה של אבל טראומטי בדיוק כמו כל קבוצת שכול אחרת.

האובדן הכפול - האחים חווים אובדן כפול, מחד הם מאבדים את האח שהוא לפעמים האדם הקרוב אליהם ביותר, ומאידך הם מאבדים לפעמים את ההורים. ההורים הרבה פעמים עסוקים בתוך אבלם ובקושי שלהם להתמודד עם אובדן הבן ולא תמיד פנויים להיות שם בשביל האחים החיים. הספרות המחקרית מעידה על התעסקות יתר של ההורים השכולים בילד המת, בעוד בבית נמצאים הרבה פעמים עוד ילדים, הילדים החיים חווים את ההתעסקות של ההורים באח המת, ואת חוסר הפניות שלהם לילדים האחרים כאובדן נוסף. בעיה נוספת, ההורים מי שאמור להיות הצוק האיתן של המשפחה קורס ברגע, האחים מוצאים עצמם ללא התמיכה אליה היו רגילים ונכנסים בעצמם למצוקות נוספות (כמובן שזה תלוי משפחה ותלוי גיל האח) ופעמים רבות נאלצים להתמודד איתם לבדם. במקרים שבהם יש ילדים עם פערי גילאים גדולים, נראה שהילדים הגדולים יותר לוקחים אחריות על הילדים הקטנים ומתפקדים עבורם כהורים.

נאמנות כפולה - האחים מוצאים עצמם הרבה פעמים נקרעים בין הנאמנות שלהם להוריהם והרצון והצורך להגן עליהם, ובין הצורך האישי שלהם לכאוב ולהתמודד עם אובדן האח בדרכם. מצד אחד מנסים הילדים החיים, האחים, להיות שם עבור הוריהם שזה עתה קרס עליהם עולמם, מצד שני, הם חשים את אותה קריסת עולם גם על בשרם ופעמים רבות אינם מאפשרים לעצמם לכאוב ולהתאבל על אחיהם כוון שהם לא יכולים "להרשות זאת לעצמם", הם עסוקים בנחמה להורים ואינם רוצים להכביד עליהם בכאב שלהם.

שיח שכולים - לכל אחד ממעגליי השכול יש שיח שיחודי לו. ההורים מדברים בשפה אחת, האלמנות מדברות בשפה שונה לגמרי, זה מתוך המקום השונה של האובדן. כך גם האחים מדברים שיח שונה באופן מהותי מהשיח של ההורים. אחים שכולים חווים את האובדן ממקומם כאחים, הם מדברים ממקום של אובדן איש הסוד שלהם, אובדן חברם הטוב וכד' שיח זה מיצר שפה שונה, המילים שהם משתמשים שונה מהאופן בו מדברים ההורים השכולים, בנקודה זו נוצר הרבה פעמים, פער בתקשורת בתוך המשפחה.

חוסר היכולת להכיל את האובדן - בתוך המעגל המשפחתי המצומצם, בגלל הנאמנות הכפולה והשיח השונה, נוצר מצב בו יש קושי ביכולת לתקשר בין בני המשפחה הקרובה. ההורים אינם מסוגלים להכיל את כאבם של ילדיהם, הילדים גם הם אינם מסוגלים לראות את הוריהם בכאבם, ונוצרת מעין שתיקה רועמת וקושי עצום סביב נושא השכול. חוסר התקשורת הזה בתוך המשפחה משאיר את האחים השכולים בודדים בתוך התא המשפחתי הפרטי שלהם, בדידות זו מעצימה עד מאוד את עוצמת הכאב ועוצמת האובדן.

חוסר הכרה חברתית - פעמים רבות ישנה תחושה שהחברה מצפה מאחים שכולים לחזור לתפקד במהרה, לחזור לשגרת חיים תקינה "להמשיך הלאה", להיות "חזקים בשביל ההורים", ציפייה זו מייצרת חוסר בהכרה חברתית לכאב, לאובדן ולהתמודדות איתו. חוסר בהכרה זו מחזק גם הוא את הבדידות של האח השכול ומקשה את ההתמודדות עם האובדן הכבד והכאב.

האחים השכולים צריכים לתבוע לעצמם את האפשרות להתאבל, לתת לעצמם את הלגיטימציה לכאוב. בין אם זה דרך טיפול, קבוצות תמיכה לאובדן, לתת לעצמם את הפסק זמן ולהבין שגם להם מותר לכאוב, לבכות ולחוש את הכאב, שזה בסדר שהם לא "המשיכו הלאה" כל כך מהר, שזה בסדר "שהם לא חזקים".

לקריאה נוספת על ההתמודדות עם אובדן - מה שלא הורג מחשל???.

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים

 

UA-7010904
אתר הנצחה - אחים זוכרים