לנצח אחי
אתר עמותת "לנצח אחי" הוקם כהנצחה לזכרו של סגן אודי כהן ז"ל

ע"י אחותו רותי רונן
ממקימי העמותה

    

שחר ציפי אחותו של חיים בר-זאב רייכברגר ז"ל

סמל  חיים בר- זאב רייכברגר

בן רחל ומשה

אח של ציפי  שחר

נפל ביום כ"ט בטבת תשכ"ח

30.1.1968

בן 21 בנופלו , יהי זכרו ברוך

 

אחי הצעיר חיים / ציפי שחר

חיים אחי הקטן נולד בט"ו בשבט, 7.02.1947 בגרמניה, בן זקונים להורינו רחל ומשה רייכברגר (בר-זאב) במחנה מעבר דגנדורף שבגרמניה, לשם הגענו אחרי מלחמת העולם השניה ושם שהינו כ-3 שנים בהמתנה לעלייה לארץ ישראל.

אחרי שנים של תלאות ברוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה הגענו לארץ בנובמבר 1948, חדשים אחדים לאחר הכרזת מדינת ישראל, וקבענו את ביתנו בעיר עכו. חיים היה אז תינוק בן שנה וחצי.

בשנות ילדותו הראשונות, למד חיים בביה"ס היסודי "התומר" בעכו  ואת למודיו התיכוניים עשה בביה"ס החקלאי ע"ש חנה מייזלס שוחט בנהלל במגמה חקלאית-תיכונית. משם התגייס לצה"ל ב-8.11.65 והתנדב ליחידת הצוללות של חיל הים.

במלחמת ששת הימים שרת חיים על הצוללת "תנין" ולקח חלק בפעולה שלחוף אלכסנדריה שבמצרים. משם נשלח לאנגליה להצטרף לצוות הצוללת "דקר" בתפקיד מפעיל הסונאר במטרה להפליג עם הצוללת לארץ בגמר עבודות השיפוצים בנמל פורתסמות' .

חיים היה ילד יפה תואר, עדין נפש, טוב לב וקשור מאד להוריו ולמשפחתו. עיניו הכחולות והנבונות הקרינו חיוך, מאור פנים וטוב לב לכל. בכל מצב הצליח חיים לראות את הצד החיובי, אופטימי מושבע . מעולם לא התלונן ותמיד מצא את הטוב בכל דבר. האופטימיות ומאור הפנים קרנו ממנו ומשכו אליו אנשים רבים. היה אהוב על כל מי שהכיר אותו.

תכניותיו לעתיד היו רבות. הוא התכונן להמשיך את לימודיו באוניברסיטה, שאיפתו היתה ללמוד רפואה והוא תכנן זאת יחד עם חבריו הטובים,  שאחד מהם היה גם מפקדו דני ויילר, שברבות הימים זכה להגשים את חלומו לאחר שחרורו.

מאוגוסט 1967 , לאחר מלחמת ששת הימים שרת חיים באנגליה על הצוללת "דקר" ובינואר 1968 בגמר השפוצים הפליגה הצוללת בהפלגתה האחרונה לנמל הבית בחיפה אך מעולם לא הגיעה.

בציפיה ובשמחה גדולה חכינו לכל הצוות ואף הוזמנו יחד עם כל המשפחות לקבל את פניהם ביום 29.01.68. במקום זאת שמענו ברדיו יחד עם כל עם ישראל את הידיעה המרה שהכתה בנו כרעם ביום בהיר: "אבד הקשר עם הצוללת דקר".

ימים קשים של צער, כאב ומפח נפש התרגשו ובאו עלינו. ימים של געגועים בלתי פוסקים, חוסר אונים משווע ושברון לב אין סופי. איש לא ידע מה קרה לדקר והתעלומה הגדולה רבצה על חיינו כעננה כבדה ולא אפשרה לנו להשלים עם האבדן. חיינו כל הזמן בתחושה של אבל. ההורים לא יכלו לשאת את הכאב, וכעבור שנים אחדות נפטרו בזה אחר זה משברון לב.

התעלומה הזאת נמשכה 31 שנים, בהם נעשו חיפושים במקומות שונים בים התיכון ללא תוצאות, עד שביום 29.5.1999 נמצאה הצוללת כשהיא מונחת שבורה ומרוסקת בעומק של כ-3000 מ' על קרקעית הים , על מסלול הפלגתה המקורי במרחק לא גדול של  כ- 500 מייל מחופי הארץ.

רק כשנמצאו שרידי הצוללת יכולנו סוף סוף, אחרי 31 שנים לנשום לרווחה ולהתחיל את תהליך ההשלמה עם האבדן ולאט לאט לחזור לשגרת החיים.

".....אני לא בוכה, רק מתגעגעת"

                                  (מתוך "געגועים" של חוה אלברשטיין)

 

מהווי הצוללת /  ספורו של דני ויילר, חבר ומפקד של חיים

חיים היה חניך שלי. הוא שרת אתי כמפעיל הסונר (מכשיר האזנה) בצוללת "תנין". בחור צנום, עדין, מבנה גוף רזה, "ציפלון" בסלנג שלנו. שערו חום בהיר, צבע עור פניו ורדרד, מבטו – ישר, זקוף, אמיץ. מיהר לחייך, אך בביישנות מאופקת. אינטליגנטי מאד, מוכשר מבחינה רוחנית. בכוח רצונו ובהשקעת כל מרצו התגבר על התנאים הפיסיים הקשים. בקלות השתלט על הלימודים, חברותי. השתלב בצוללת, לא התחכך, קבל באהבה הכל.

הוא היה תמיד מלא נכונות. חייל קל. לא צריך היה להיות מפקד מוכשר, כדי להוציא ממנו את הטוב, כי היה כולו טוב, והוא התבלט ברגש האחריות.

כדי שחיים יקבל את העול לא היית צריך לשכנע אותו, ידע בעצמו להסדיר כל ענין על הצד הטוב ביותר.

מקרה אחד בלב ים יישאר חרות בזכרוני ימים רבים:

קרה שהמיכל הפתוח בצוללת, שדרכו נקלטים המים אחרי הירי נסתם ברפש. בזמן הנסיעה נכנסים לתוכו כל מיני רפש וסמרטוטים והיניקה מתקלקלת, מתעכבת. ואולי היתה זאת הזנחה בזמן ההכנות להפלגה, והמיכל כבר היה סתום. בכל אופן הרגשתי את עצמי אשם. חיפשנו את המתנדב : זה היה צריך להיות בחור צנום וקטן, כדי שיוכל להיכנס עירום לתוך המיכל. וכמובן, כעבור דקות ספורות עמד כבר הבחור הזה מוכן ומזומן למשימה.קשרנו את חיים בחבלים והוא נכנס אל הצחנה והרפש המשומן. בידו הפנס ועל פניו הבעת אומץ לב והחלטה. אך בזויות פיו – החיוך המאופק, הביישני.כשעה תמימה הוא עבד בפנים הצינור, התלכלך ברפש שחור עד שהגיע למקום הסתימה והוציא את הסמרטוטים שהפריעו. כל עבודת הצוללת חודשה והשאיבה חזרה "לנשום" בכל עצמתה.בינתיים יצא חיים החוצה ואני במו ידי רחצתי אותו בחרדת קודש כששפתי דובבות : "אני לכלכתי אותך ואני גם אנקה אותך".אך חיים לא ראה במעשהו זה שום דבר מיוחד, שום הפלייה, כי אם חוויה. הוא קבל זאת בצורה היפה ביותר.

ועוד מקרה אחד הקשור עם חיים יהיה חרות בזכרוני:

באחד הימים בא אלי חיים ואומר, כי בגלל פגם קטן באזניים רוצים להוריד לו את "הפרופיל" של מצבו הבריאותי. הוא לא רצה לקבל זאת, כי לא האמין בנכונות האבחנה. ואמנם, כעבור זמן מה הורידו לו את הפרופיל. חיים התקומם, לחץ, ארגן רופאים ומפקדים, סחף גם אותי וכולנו ביחד פעלנו להחזירו לצוללת, וחיים חזר. היתה לו אפשרות לשרת יותר קל ובתנאים יותר טובים ואפילו נכבדים יותר, אך הוא בחר להשאר בצוללת, בה אין תפקידים "גדולים", להיפך : התפקידים הם קטנים, שנותנים לאנשים גדולים ובכורח המציאות עושים זאת.

ואם ברוח האהבה , הרי איש גדול-נפש כחיים, רק כזה יכול זאת ככה לעשות.

 

(דני ויילר שאף -כמו חיים - ללמוד רפואה, ועם שחרורו זכה להגשים את חלומו והיה לרופא מצליח שנים רבות. לפני שנים אחדות נפטר דני ממחלה קשה, יהי זכרו ברוך).

 

                                                      

"דקר" / ציפי שחר

שבת בבוקר, 27.לינואר 1968 . אנחנו מתכוננים ללכת לחגיגת יום הולדת של ילדי חברים, שגרים מהלך כמה רחובות מאתנו.

יום שמש חרפי נעים, במטבח יושבת סבתא יפה עם הילדים, שראל בן 5 וגילי בת 3, ומסיימים את ארוחת הבוקר, ולידם אבא יוסי דואג  לסדורים אחרונים לפני היציאה.

אני מתלבשת לקראת החגיגה, כשלפתע בוקע קול מהרדיו הפתוח במהדורת החדשות :

"דובר צה"ל מודיע : אבד הקשר עם הצוללת דקר ".

קפאתי במקומי, דרוכה לשמוע את המשך הידיעה. יוסי נכנס לחדר לראות אם שמעתי חדשות. הנהנתי לו בראשי ששמעתי.

בהיותו איש מלואים של חיל הים הוא ידע כבר לפני יומיים (מיום חמישי 26 לינואר) שנותק הקשר עם הצוללת, אך לא רצה להדאיג אותי ולא אמר לי דבר. הוא כל הזמן קווה כמו כולם, שהכל יסתדר על הצד הטוב, וכי ניתוק הקשר הוא תקלה זמנית שיתגברו עליה.

עצרתי את כל ההכנות לחגיגת הילדים, סבתא לקחה אותם למגרש המשחקים ואנחנו נשארנו בבית מרותקים לכל מהדורת חדשות.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה : מה קורה עם ההורים שלי בנהריה? סבתא רחל זה עתה החלימה מהתקף לב קשה וסבא משה, שהיה חוקר משטרה, כהרגלו הקשיב לכל מהדורת חדשות יום יום. ידעתי שהוא שמע את בשורת האיוב ודאגתי שמא יספר לסבתא, ואיך היא תעמוד בזה?

כל תשומת לבי הופנתה מיד לדאגה לאמא שלי, ותכננתי מה לעשות כדי לשמור עליה.

תוך כדי כך, נפתחה הדלת וסבא משה נכנס ושאל : "שמעת?"  "כן" השבתי לו "איפה אמא?"

"בבית" הוא אמר, "לא שמעה חדשות, אמרתי לה שאני יוצא לתורנות במשטרה".

נרגעתי קצת, ידעתי שאמא לא נוהגת לפתוח  רדיו וטלפון לא היה להם בבית, כך שהיא די מוגנת.

הצעתי שאבא ישאר אצלנו עד הערב כאילו הוא בתורנות במשטרה, וכולנו נמתין ונקווה שהכל יסתדר בכי טוב.

קבלנו הזמנות מחיל הים לבוא ולקבל את פני הצוללת ביום שני, ב 29 לינואר, ועשינו את כל ההכנות: איך נגיע לנמל בחיפה, איך נסיע את המזוודות של חיים ואיזו קבלת פנים נערוך לו, והידיעה המרה נפלה עלינו כרעם ביום בהיר.

במשך כל השבת הזו הגיעו אלינו חברים ששמעו גם הם את הידיעה ברדיו וידעו שחיים אחי הצעיר נמצא בצוללת. הם רצו להיות אתנו ביום הקשה הזה.

כל השבת עברה עלינו בציפיייה דרוכה ובהקשבה לרדיו, בכל מהדורה נוספו כמה פרטים חדשים. אניות ומטוסים נשלחו ללב ים לחפש סימנים להמצאות הצוללת. "אבד הקשר עם הצוללת דקר".

במוצאי השבת התקשרתי למנהל בית הספר שבו עבדתי כמורה והודעתי לו שלא אגיע ביום ראשון בבוקר לעבודה, כי אני צריכה להיות מוכנה לכל התרחשות . הוא הבין, כמובן, ואמר לי שאקח את כל הזמן הדרוש בתקווה שהכל יהיה בסדר. חשבנו שאפשר שעוד יגיעו ביום שני כמתוכן.........

כל עם ישראל היה אתנו. הידיעה הקשה הכתה בכולם, דקר היתה בראש החדשות וכל הארץ הזדעזעה.כולם ציפו יחד אתנו לכל בדל ידיעה בתקווה ובדאגה שאולי, אולי בכל זאת הם יגיעו ביום שני כמתוכנן.

דאגתי מאד לאמא, היא היתה חצי שנה אחרי התקף לב קשה ופחדתי שהיא לא תחזיק מעמד. כל אותה שבת הייתי מודאגת בציפיה דרוכה מהולה בתקווה קלושה, שאולי אולי בכל זאת ביום שני הם יגיעו.

כך עברנו את כל השבת, ומשלא הגיעה שום ידיעה  טובה החלטתי לנסוע לאמא למחרת בבוקר.

יום ראשון בבוקר, שלחתי את הילדים לגן- שראל כבן 5 וגילי כבת 3 - ונסעתי לאמא לנהריה. ידעתי שהיא תרצה להתכונן לקראת בואו של חיים וללכת למכולת השכונתית לקנות את המצרכים להכנת המאכלים האהובים עליו. רציתי להקדים להגיע אליה לפני שתתחיל בהכנות.

יצאתי מוקדם מהבית ועצרתי מונית לנהריה. הרדיו במונית שדר כל הזמן את הידיעות הקשות והנוסעים הקשיבו בדריכות ובדממה לכל מילה ואני יחד עם כולם שומעת ומקשיבה וחושבת בלבי : "הם לא יודעים כלל מי אני" , ואני כמובן לא מדברת עם אף אחד וכל הדרך מתכווצת מכאב ובולעת כל מילה שיוצאת מפי הקריין שמודיע : "אניות ומטוסים נשלחו ללב ים לחפש סימנים לצוללת".

הידיעה כבר התפרסמה בעולם, וכלי שייט רבים יצאו לים כדי לעזור בחפושים. בכל מהדורת חדשות הוסיפו פרט  נוסף ותחושת האסון התגנבה ללב. ובכל זאת, יש עוד יום אחד, אולי זה רק איחור ולא יותר...........

החורף בעצומו, רוחות עזות מנשבות וגשם יורד ללא הרף. הים זועף, גלים גבוהים מתנפצים אל החוף והלב יוצא אל 69 הצוללנים שתקועים אי שם בעומק הים, הדאגה גוברת ותחושת האסון חונקת את הגרון. מה קורה להם שם? מה יהיה? האם יצליחו להחלץ? האם יש סכוי? ואולי זה רק איחור, ומחר הם יגיחו מתוך הים ואנחנו נקבל אותם בשמחה? אולי?.........

השעה 7.30 בבוקר יום ראשון, עצרתי את המונית וירדתי בכניסה לשביל שמוביל לבית הורי בנהריה. היה עלי לעבור ברגל מהלך של כמה דקות. הלכתי לאטי, כמי שדוחה את הקץ, לא ידעתי איך אפגוש את אמא ואיך אבשר לה את הבשורה המרה. פחדתי שליבה לא יעמוד בצער.

עוד אני הולכת בשביל ומתקרבת לבית והנה אני רואה בקצה השביל את אמא שלי נושאת בידיה שני סלים גדולים עמוסים בכל טוב שקנתה כבר במכולת. היא מבחינה בי מהצד, מפנה את ראשה בהפתעה ושואלת :"מה את עושה פה עכשיו?" ואני, עם חיוך גדול על הפנים אומרת לה : "באתי לעזור לך". לקחתי מידיה את הסלים ושתינו הלכנו לכוון הבית. לבי פועם בחזקה, אני צריכה להיות חזקה. עלי לשמור על אמא.היה עלינו לעלות 4 קומות ברגל. הלכנו לאט לאט, עקב בצד אגודל, מדרגה אחרי מדרגה בדרכנו הביתה ופתאום עבר בראשי הפסוק מתוך עקדת יצחק "וילכו שניהם יחדיו".........נכנסנו הביתה.

אמא שמחה, מתכננת את היום, מספרת לי מה היא רוצה להכין, מה תבשל, שואלת איך ניסע לקבל את חיים, האם נביא אותו ישר הביתה? ואני מחייכת כלפי חוץ וכובשת את הסערה שבפנים ולבי נצבט.

איך להתחיל לספר לה? מה לעשות? אמא מכינה לי כוס קפה, אני משתהה קצת, מחשבת את צעדיי,

ומחליטה שעלי להכין אותה לכך שאת מהדורת החדשות הבאה היא תשמע יחד אתי ברדיו. רציתי שאת כל העובדות היא תשמע ממני לפני שתשמע אותן ברדיו.

לפתע, דפיקה בדלת והשכנה נכנסת כדי לגשש אם אמא כבר יודעת. אני פוחדת שמא תאמר דבר מה, ואני זזה לאחור ומאחורי הגב של אמא אני מסמנת לה באצבע על השפתיים ובניד ראש לשלילה כאומרת : "אל תגידי כלום, היא לא יודעת". השכנה הבינה, אמרה כמה מילות נמוס ובתואנה סתמית יצאה מהבית.

השעה כבר 8.30 בבוקר, מהדורת החדשות מתקרבת ואני מחליטה להתחיל "לטפטף" לאמא לאט לאט חלקי אינפורמציה ואני אומרת:  "את יודעת, אמרו ברדיו שיש איזו שהיא תקלה בתקשורת וכבר כמה שעות שאין קשר עם הצוללת. ייתכן שהם יאחרו קצת".  "לא נורא" אומרת אמא, "דברים כאלה יכולים לקרות, אז יגיעו קצת יותר מאוחר, אין דבר". אני מחייכת.

עוד כמה דקות עוברות ואני מוסיפה בטון שקט ובוטח, כאילו זה דבר של מה בכך, וכאילו יש רק תקלה טכנית פשוטה: "חיל הים לא רוצה לחכות הרבה, וכבר שלחו אניות ומטוסים כדי לעזור ליצור קשר, אני מקווה שיראו משהו, עוד מעט נשמע בחדשות" .הטון הרגוע שלי מרגיע את אמא והיא מקבלת את הדברים כפשוטם בדיוק כפי שאני אומרת אותם. ...הטון עושה את המוזיקה.......לאט לאט היא כבר יודעת את כל העובדות, אבל לא מעלה בדעתה לרגע אחד שמתרחש אסון.

בשעה 9.00 פתחתי את הרדיו ושתינו שמענו את כל החדשות עם כל הפרטים. לכאורה אמא כבר ידעה את עיקרי הדברים ומהדורת החדשות כבר לא היתה לה חדשה. היא עדיין קבלה את

הידיעה כפשוטה, רחוקה מאד מתחושת האסון. ידעתי שאת המכשול הראשון עברנו בשלום ומיד חישבתי את הצעד הבא.

אמרתי לאמא:  "בואי תאספי את כל הדברים, ניסע אלינו הביתה, גם אבא יבוא מתחנת המשטרה, נהיה קרובים יותר לחיפה ותוכלי להכין כל מה שתרצי אצלנו בבית ולמחרת בבוקר ניסע ישר לנמל חיפה". אמא אמרה : "זה רעיון טוב" והחלה לאסוף את כל הדברים שקנתה, ארזה כמה חפצים אישיים בתיק ונסענו הביתה לקרית ביאליק.

כשהגענו הביתה אמא כבר היתה מעודכנת בכל מה שקורה והדאגה ותחושת האסון דבקו גם בה. פתאום היא קלטה שמשהו רע מתרחש, שאסון גדול נפל עלינו והיא נשברה ובכתה בכי קורע לב.

אבא היה כל היום במשטרה, יחד עם חבריו לעבודה והיה לו יותר קל. בשעה מאוחרת של ערב יום ראשון הוא חזר אלינו הביתה וזו היתה הפעם הראשונה שפגש את אמא אחרי אותה שבת. שניהם בכו בכי מר.

מאותו יום השתנו חיינו מקצה לקצה. חודש ימים היינו כולנו בבית בציפיה לאיזו שהיא ידיעה ממשית, אנשי חיל הים יצרו אתנו קשר והגיעו הביתה, אך לא היתה בפיהם שום בשורה טובה. למה חכינו? לא ידענו בבירור, אב כל הזמן חיינו בציפיה כלשהיא.

החלטנו שההורים לא יחזרו לביתם בנהריה אלא ישארו לגור קרוב אלינו בקרית ביאליק, יהיו עסוקים בטפול בילדים וזה יקל עליהם את ההתמודדות עם האבדן והצער, וכך היה, הם שכרו דירה ברחוב הסמוך וגרו בה 5 שנים. הנכדים שימחו אותם מאד והם עזרו לנו בגידולם, ולא שקעו במחשבות קשות ובדכאון.

עננה כבדה ושחורה רחפה מעלינו. התעלומה הגדולה תעתעה בנו וגרמה לנו להאמין בכל מיני אמונות בלתי אפשריות: אולי הם חיים באיזה מקום נידח? אולי נשלחו בשליחות סודית ולא מספרים לנו? אולי הם שבויים בידי אויב? אולי הם קלף מיקוח בפוליטיקה העולמית כדי להפעיל לחץ על מדינת ישראל? בשום אופן לא יכולנו לקבל את העובדה שאנשים נעלמו כך סתם מבלי להשאיר סימן. היתה תחושה של משהו  לא גמור ולא יכולנו להשלים עם המציאות המרה. בשנה הראשונה שלאחר האסון, כל חייל במדי חיל הים שראיתי ברחוב, הייתי צריכה להתקרב אליו ולראות מקרוב את פניו, אולי זה חיים?

התעלומה כרסמה בלב והעיבה על חיינו, ושנים רבות חיינו בתחושת מועקה כבדה שלוותה אותנו יום יום. הורי עוד השתעשעו בתקווה עלומה, שאולי יום אחד הם פתאום יופיעו, החלום הרע יתפוגג ויהיה כלא היה והשמחה שוב תחזור ללב.

יום רדף יום ושם דבר לא קרה, רק תקווה עמומה געגועים וציפיה דרוכה אל הבלתי נודע היו מנת חלקנו שנים רבות, עד כי התרגלנו לחיות עם התחושות האלה, גידלנו ילדים וניהלנו בית ולכאורה הכל התנהל כרגיל. אבל המועקה המשיכה לכרסם ונתנה את אותותיה ובשנת 1986 אמא נפטרה מצער, ואבא החזיק מעמד עוד שנה וחצי ונפטר גם הוא בשנת 1987. שניהם הלכו לעולמם  משברון לב בגיל 73 .

כך עברו עלינו 31 שנים, שבהם לא חדלנו לדרוש שיחפשו את הצוללת. נפגשנו עם כל ראשי הממשלה, עם כל שרי הבטחון ועם כל מפקדי חיל הים שהיו בתפקיד במשך אותן שנים והפעלנו עליהם לחץ בלתי פוסק לחפש את הצוללת בכל דרך.

ואמנם המדינה השקיעה מאמצים רבים וחיל הים ערך סדרה של חיפושים שלא העלו דבר עד שאחרי 31 שנים נמצאה הצוללת על הנתיב המתוכנן שלה במרחק של 500 ק"מ מחופי הארץ ובעומק של 2900 מ' סמוך למקום שממנו התקבל השדר האחרון שלה בעומק הים התיכון.

שמחה ועצב התערבבו בלב כשקבלנו את הידיעה על מציאת הצוללת. עצב על כל מה שקרה ועל שנים רבות של חיים בצל התעלומה בחוסר ודאות, ושמחה שסוף סוף יכולנו לסגור מעגל, להשלים עם האבדן, ולהרגע  הגיע סוף פסוק לדמיונות הפרועים שהתרוצצו במוחנו שנים רבות והעיבו על מהלך החיים.

גשר הצוללת נמשה מלב ים, טופל ונוקה והוצב ברחבת מוזיאון חיל הים בחיפה כאנדרטה חיה לזכרם של 69 צוללני דקר.

 

 

אתר יזכור לחץ כאן 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
דרונט בניית אתרים

 

UA-7010904
אתר הנצחה - אחים זוכרים